עיני הלב

בסוף שנת 2012 נחתה עליי חתיכת תובנה: אין למה לחכות.
התנאים לא הולכים להבשיל, הזמנים לא הולכים להשתנות, והרגע הנכון לא יגיע. אם אני רוצה להגשים את החלומות שלי אני לא הולכת לחכות לפנסיה. שהפנסיה תחכה. אני על זה, ועכשיו!
החלום שלי היה – לכתוב ספר.
אבל… איזה ספר? רציתי לכתוב ספר חשוב. ספר שיעשה הבדל.

בכל פעם שאני עוברת דירה אני מחלקת (למען האמת, מחזירה
לבעליהם החוקיים) את כל הרומנים שנצברו אצלי. יאללה, קראתי ומיציתי. הספרים שממשיכים איתי, שנארזים ונפרקים שוב ושוב, הם הספרים משני התודעה, הספרים ששינו את עולמי, שגרמו לאזורים שלמים במוח שלי להנמס ולהתמצק מחדש, בעוד אורגזמות תודעה מענגות ניתזות מהם. ספרים שעצם הנוכחות שלהם מרוממת את רוחי, גם אם לא פתחתי אותם שנים.

כזה ספר אני רוצה לכתוב! אבל… מה יש לי להגיד? מה יש לי לחדש? הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו, אז היה, שיחסית לנשים אחרות אני כבר מרגישה טוב עם הגוף שלי.

במשך שנים רקדתי והייתי מורה לריקודי בטן. מחול מזרחי הוא שיר אהבה לגוף הנשי, לרכות, לעגלוליות ולשפע. למדתי להעריך ולאהוב בטן גלית, נוכחות כריזמטית, ואגן מתרווח, אצלי ואצל אחרות. בזכות תלמידותיי נוכחתי עד כמה מגוונות הדרכים בהם האלוהות הנשית מגלה את עצמה וחושפת את יופייה דרכינו – השליחות, הנציגות וההתגלמויות שלה.

בתהליכי ההתפתחות האישית שלי לימדתי את עצמי להקשיב לגוף, להתייעץ איתו בהחלטות חשובות, לראות בו שער להבנה מעמיקה יותר של הרבדים הנסתרים בהוויתי.

למדתי את תורת ארבעת האלמנטים כפי שהם משתקפים בגוף, ורכשתי את שפת הפענוח של מבנה, מימדים ומנח גופני, היכולת להבין אדם לעומקו באמצעות התבוננות בגופו.

כך למדתי להוקיר את גופי כהתגלמות הפיזית של ההוויה שלי. ולפיכך גם לכבד אותו על כל מופעיו.
למדתי להשיב את נקודת המבט פנימה, להתבונן מתוך גופי על העולם, ועם הזמן, נסוגותי והרפיתי מההרגל להביט על גופי מבחוץ, לשפוט ולבקר אותו.

כמורה לריקוד פגשתי נשים כשהן פוגשות את גופן. שמעתי אינסוף אמירות מעליבות שנפלטו מפיה של אישה אל עבר בטנה, זרועותיה, עכוזה… ראיתי את ההבדל העצום בין שיעור ריקוד שנערך מול מראה – או בלעדיה. ראיתי את המבט שנשלח אל המראה כדי לראות את עצמי מבחוץ, ועד כמה הוא מנתק אותנו מהבפנים, מהעונג שבריקוד, מהרגש שמבקש כעת להתבטא, מהמניע לנוע. וראיתי איך הריקוד משתנה, “מתעצב”, מתייפיף, כדי למצוא חן בעיני העין.

כמטפלת נחשפתי לתהומות השנאה העצמית הנשית, לחוסר היכולת של רבות מאיתנו לראות את הטוב, היפה והנפלא שבנו. ראיתי את הנטייה להתמקד במה שלטעמנו טעון שיפור, במילים עדינות. ראיתי את האלימות נגד נשים, גופן ומיניותן, כפי שנשים מעוללות לעצמן. כמורה לזוגיות ומיניות, נוכחתי עד כמה תחשות ניכור וריחוק ביחס לגוף מחבלות ביכולת שלנו לחוש ולתקשר רגשות,
ולהתמסר למיניות בריאה, מעצימה ומתפתחת.

כמלווה אנשים בתהליכי יצירה והגשמה אני מתרשמת ש”להרגיש בבית” בגופנו יכול להקל עלינו לצאת לאורבעוצמה, לפעול כמנהיגות ומנהיגים כריזמטיים, מצליחים וסוחפים.

ואז הבנתי, שאולי זו המתנה שלי. אולי אוכל לספר על הדרך שאני עשיתי, לחשוף את האסטרטגיות שלי, וליצור אסטרטגיות חדשות, כדי לאפשר לעוד נשים “לחצות את הקווים” ולהצטרף למחתרת האוהבות-את-עצמן-שמחות-בחלקן. עם המחשבה המלהיבה הזו יצא לדרך הספר העגול.

כבר ארבע שנים שהספר העגול נכתב לו, ו”עיני הלב” הוא פרק אחד מתוכו, פרק חסר סבלנות, שהתעקש לצאת לאור עכשיו, ולא לחכות לכל אחיו שיבשילו.

אז הנה הוא לפניכן, מוקדש באהבה לכל הלבבות והעיניים באשר הם.