מתוק ועז דיגיטלי

בספר זה סמדר מילר מתארת את מסעה הלא מובן מאליו להבין גברים, להפסיק לפחד מהם ואפילו לאהוב אותם.

הי כותבת:
בעבודתי כמנחה ומורה ומרפאה אני פוגשת אינסוף כאב, תסכול וכעס שהם תולדה של חוסר
הבנה בין נשים לגברים, של השפות השונות, ובעיקר של מערכת האמונות שלנו, שמכילה ים
של עוינות הדדית סמויה. עבור כל אותן נשים וכל אותם גברים אני כותבת את הספר הזה.

בפרסקטיבה היסטורית אני מרגישה שאנחנו מתחילים להתאושש מתקופה אפלה ואלימה –
העידן הפטריארכלי, שכולנו, גברים ונשים, סבלנו ממנו. אנחנו מתחילימות ליצור עולם חדש.
אני מתרגשת שמחה ונלהבת לקחת חלק ביצירה הזו. זו זכות לחיות בימים אלו של
התחדשות ובריאה. הללויה.

טעימה מהספר:

איך למדתי לשנוא גברים
המסע שלי לאהבת הגבריות שבי ובעולם, ולאהבת הנשאים המפוארים ומרהיבים של
האנרגייה הגברית – אחיי הגברים, החלה ביום בו הסכמתי לבעור כל כולי מזעם ושנאה כלפי
המין הגברי כולו, ואבי-אביו גם.
זה התחיל ביום הזכרון לשואה, התחזק ביום הזכרון לחללי צה”ל, וקצת אחרי זה פרצה
מלחמה שקראה לעצמה “מבצע צוק איתן”, והבנים והבנות של החברים הכי קרובים מצאו
את עצמם בתופת מיותרת ואכזרית שהכתימה לנצח את התום שלהםן. של אלו ששבו,
כמובן.
כשהכלבה שלי רואה משהו שהיא לגמרי לא מבינה את פשרו, היא מטה את ראשה הצידה
באיטיות, עם מבט שואל ותמה . ככה הרגשתי שאני מביטה של המלחמה הזו. מה? באמת?
ב-2015 א-נשים מטילים פצצות זה בזה? ובזו? משסים את בניהם זה בזה עד מוות?
למישהו זה נראה כמו רעיון טוב? כמו משהו שמתוכו יכול להווצר איזה פתרון?
וכעסתי על הגברים. כן, אתם עם השטויות שלכם שיצאו לגמרי משליטה. עם התחרות
והטריטוריאליות, ויצר השליטה והאלימות. אתם הגיתם את הלאומיות. ואת אתוס המלחמה
ומיתוס הגבורה. אתם פיתחתם את הנשק לסוגיו המפלצתיים. אתם עושים את הפוליטיקה
ואת הכלכלה ואת הצבא. אתם עם האלים העריצים שלכם, שמשחקים בכם כמו בחיילי
שחמט. אלים אלימים, רכושנים וקנאים – בדמותכם ובצלמכם. ואתם עוד מעיזים לספר
לעצמכם שאתם עושים את כל הזוועה הזו כדי להגן עלי ועל ילדיי.
ושנאתי אתכם כשישבתי ערב אחד ליד בריכת מים צלולה בסחנה, וראיתי חבורת ילדות
משחקות. הן טבלו שערן הארוך במים והשתעשו בהסטתו לאחור ובצפייה בשובל הטיפות
המרהיב שנוצר. הן עשו זאת לפי תור, בשקט ובנועם, ונראו באור השקיעה כמו נימפות
אגדיות. עד שהגיעו שני בנים והחלו להתיז עליהם ברובי מים, לקלל ולהציק, ופשוט הרסו את
היופי הזך הזה. אוף, חשבתי לעצמי, כמה מיותרים אתם.
והכי זעמתי על כל האלימות המינית. באותו הזמן גדלתי לכדי מישהי שא-נשים יכלו לבטוח
בה ולהרגיש ממש בנוח במחיצתה, וכך החלו להישמע באוזני עוד ועוד סיפורי אונס, השפלה
וסבל שנשים וגברים ספגו מידי גברים. בתוך הקליניקה, בתהליכי ריפוי של נשים שנאנסו
נוכחתי עד כמה עמוקה היא הפגיעה, חודרת את כל הרקמות, צורבת לכל החיים.
וואו, כמה כעסתי. ורק כדי שלא להישאר עם כל תרעלת הזועם הזה בתוך הגוף, החלטתי
לכתוב אותה החוצה.
ישבתי וכתבתי מכתב נאצה. יריתי החוצה את כל האש הזו. כתבתי מכתב פלילי, משולח
רסן, מסית וקורא לאלימות. לראשונה הרשיתי לכעס שלי לדבר בלשונו ובקולו – קול גס, אלים
ובוטה, מבלי להמתיק אותו בקולי שלי – המתורבת, המחושב, המתעדן. הוא היה אלים.
מאוד, כמו… כל אותם גברים עליהם זעמתי.
אחרי שנתתי לכעס לומר את כל מה שהיה לו, הוא החל להרגע. האש שכחה, עשן התפזר
וניתן היה לראות שאחרי הכעס יש אגמים של כאב. הכאב שלי, הכאב של – היאניאת.
היאניאת, היא הישות המורכבת מ – היא, אני ואת, הגוף המשותף לכל הנקבי. היא הבאר
האינסופית המכילה את כל הזכרונות, הידע, התבונה, הכאב והעונג הנשי משחר העידנים
6
ועד הנצח. כל מה שכל אחת מאיתנו חוותה, יודעת, מדמיינת וה וו ה נמצא בה. והיא מהדהדת
בכל אחת מאיתנו את עולמן של כל הנשים שהילכו כאן אי פעם. גופה של היאניאת מספר לנו
את תולדות גופנו. היא האמא הגדולה. היא אלוהית במובן הכי ארצי של המילה, הכי יומיומי.
והיא נשגבת. והיא חבולה ומדממת, ובה בעת מלאת עוצמה והוד, ובעיקר – תקווה. והיא
נושאת את צלקות מילת הנשים, והסחר בנשים, ומסעות האונס של צבאות כובשים, ואלימות
בידי בן-זוג, אב, ואח, וסב, ובן. כן, היא ראתה כבר הכל. ואף על פי כן, ולמרות הכל – הלב
שלה שר אהבה. לך תבין.
כן, מתחת לכעס יש כאב, ומתחת לכאב – אהבה. או לפחות כמיהה לאהוב. כן, עמוק בפנים
אני רוצה לאהוב אותם, את הגברים, להבין אותם, להתקרב.
“נו, תשתנו כבר!” אמרתי לעצמי. תתבגרו כבר, תגדלו כבר, הפכו את עצמכם לראויים
לאהבתי, לאהבת היאניאת.
חוסר אונים. מה אני כבר יכולה לעשות עם זה? הנה אני פה, עם זעם, עם כאב, אפילו עם
אהבה – והעולם כמנהגו נוהג. אי אפשר לשנות אף אחד, בקושי את עצמי אני מצליחה. אין
עם מי לדבר. הם לא בעניין. הם לא רואים, הם לא מבינים. וכל פעם שניסיתי להסביר – הם
נאטמו יותר.
עצרתי את שטף המחשבות, והקשבתי לעצמי. הנה, שוב הפסקה האחרונה:
“חוסר אונים. מה אני כבר יכולה לעשות עם זה? הנה אני פה, עם זעם, עם כאב, אפילו עם
אהבה- והעולם כמנהגו נוהג. אי אפשר לשנות אף אחד, בקושי את עצמי אני מצליחה. אין עם
מי לדבר. הם לא בעניין. הם לא רואים, הם לא מבינים. וכל פעם שניסיתי להסביר – הם
נאטמו יותר”….
משהו במנגינה של זה נשמע לי מוכר… ממכר, נעים באופן מאוד צורם… כן, אני יודעת מה
זיהיתי פה: קורבנות!
קורבנות! קורבנות היא האג’נדה של כל מי שבוחר לאחוז בעמדה של הקורבן. היא השכחה
של עובדת היותנו אלוהים, שכחה מנחמת וממכרת, תעתוע ערמומי ביותר. כשאני מתמסרת
לקורבנות אני שוכחת שאני יצרתי את כל היש, ומתחילה להאמין שיש משהו אי שם בחוץ,
והוא גדול וחזק ממני, ושהמשהו הזה נגדי, רוצה ברעתי, מאיים עלי.
פתאום הבנתי – הקורבנות שלי משאירה אותי בעמדת הקורבן. אני ממשיכה לספר לעצמי
את סיפור החולשה והחוסר אונים שלי, ומכיוון שאני ישות מלאת עוצמה, במילותיי אני
ממשיכה לברוא את המציאות הזו. מערכת האמונות שלי מלאה אמונות שליליות אודות
היצורים המוזרים האלה, הגברים, ואני באותות ובמופתים בוראת ומזמנת למרחב שלי גברים
שיצדיקו ויחזקו את אותן אמונות.
אבל… העולם מלא הוכחות!
אבל.. האמנתי בכך שנים!
אבל… מי אהיה בלי הקורבנות שלי?
זה היה מאוחר מדי. הקולות הישנים האלו נותרו מאחור, ואני הלכתי הלאה, אל רמת תודעה
חדשה. וכמה שבועות אחר-כך ישבתי וכתבתי אודות המהפכה הפנימיניסטית שלי

מחיר:

30.00